בכל פעם שמדברים על דיסלקציה, מדברים גם על החשיבות של האבחון המוקדם. מדברים על כמה חשוב לתת מענה מהיר ככל האפשר לקשיים של הילד, על כמה חשוב לתת לו מעטפת, הן מבחינה לימודית והן מבחינה רגשית, על מנת שלא יוותר מאחור. אבל בשנים האחרונות, ככל שעולה המודעות לחשיבות של האבחונים, ובכלל שנעשים יותר אבחונים לאיתור של לקויות למידה בכלל ודיסלקציה בפרט, מתגלה עוד תופעה מעניינת.
הורים של ילדים שאובחנו שמים לב שתמונה שמתאר האבחון את ילדם מוכרת להם. הם זוכרים את עצמם מתמודדים עם אותם קשיים, סובלים מאותן בעיות. אך לפני שלושים, ארבעים וחמישים שנה, אף אחד לא ערך אבחונים. אף אחד לא הכיר את הבעיה שנקראת דיסלקציה.
לעיתים, אותם הורים פונים בעצמם לאבחון. הרי הדיסלקציה לא חולפת, וחלק מהתמודדויות ממשיכות ללוות את האדם גם כשהוא מסיים את בית הספר. זוהי שרשרת ההתרחשויות הנפוצה ביותר שמביאה לאבחון מאוחר של דיסלקציה.
עד מתי אפשר לאבחן דיסלקציה?
תמיד שואלים מאיזה גיל אפשר לאבחן דיסלקציה. האם אפשר לאבחן עוד לפני הכניסה לבית הספר? אולי בינקות? מעט עולה השאלה, האם יש מגבלה לאבחון גם בצד השני של הסקאלה. האם יש גיל שבו כבר אי אפשר לאבחן לקות למידה? כנראה שהתשובה היא שלילית. דיסלקציה לא חולפת, אך אנשים לומדים להתמודד איתה, או לעקוף אותה.
הם מוצאים פתרונות איך לחיות עם הקושי. הם בוחרים מקצועות שלא דורשים קריאה, מוצאים פתרונות בדמות תוכנות הקראה וכד'. אך באבחון פסיכודידקטי, הקשיים יצופו ויעלו.
גם אדם עם דיסלקציה, שהצליח לרכוש מיומנויות קריאה, יפגין קשיים בקריאה בכל חייו. הקריאה תהיה פחות רציפה, פחות שוטפת, וידרש לאדם זמן רב יותר כדי להבין את מה שהוא קורא. תופעות אלה, ועוד תופעות אופייניות, יתגלו גם כאשר האבחון נעשה בגיל מאוחר.
יש לציין, שהרבה פעמים אבחון של דיסלקציה בגיל מאוחר נעשה רק על ידי התרשמות והבנה של המאובחן, ולא באמצעות אבחון רשמי.
מדוע לאבחן דיסלקציה בגיל מאוחר?
לאבחון של דיסלקציה בילדות יש משמעות גדולה על התמיכה וההקלות שהילד יכול לקבל בבית הספר. ילדים שאובחנו עם דיסלקציה מקבלים שעות של הוראה פרטנית, תוספת זמן, הוראה מתקנת ועוד. מה המשמעות של האבחון מחוץ לכותלי בית הספר? מקומות עבודה בדרך כלל לא נותנים הקלות לעובדיהם, ומי שלא מתאים לעבודתו בשוק החופשי פשוט מפוטר. ובכל זאת, לאבחון, גם בגיל מאוחר יש שלוש משמעויות עיקריות:
1. הקלות אקדמיות: גם מבוגרים לומדים. בוגרים שמשלימים בגרויות או ניגשים לבחינה הפסיכומטרית, סטודנטים באוניברסיטה, ותלמידי המכללות- כולם לומדים, וכולם יכולים להתקל שוב בבעיות שנוצרות בעקבות הדיסלקציה. גם אם לא אובחנו בילדות, והתמודדו עם הקושי, יש מקום לתיקון.
2. זכויות לאנשים עם מגבלויות: במקרים קיצוניים, הדיסלקציה יכולה לגרום למוגבלות חמורה. כך למשל, הסיכוי של אדם שלא הצליח לרכוש מיומנויות של קריאה להתקבל לעבודה משמעותית הם נמוכים. כאשר הדיסלקציה מאובחנת, נהנים האנשים מזכויות, ובעיקר משמירה על שיוויון הזכויות שלהם.
3. הפן הרגשי: אולי החלק המשמעותי ביותר עבור מרבית המבוגרים הפונים לאבחון, הוא לקבל סוף סוף הכרה בקושי אותו חוו בילדותם. אנשים שחוו עלבונות והשפלה בילדותם, שהתייחסו אליהם כאל טיפשים או עצלנים, מקבלים סוף סוף את האישור לכך שקשייהם היו אמיתיים, שסבלם היה מיותר. זה אולי נשמע קטנוני, אך פעמים רבות זה משמעותי מאוד, ומאפשר לאותם מבוגרים להמשיך הלאה, וגם להוות משענת טובה יותר ותומכת יותר עבור ילדיהם, במידה והם מאובחנים בעצמם.
