הרבה נכתב ומוכר וידוע כאשר מדברים על דיסלקציה, לקות למידה אשר פוגעת ביכולת לרכוש מיומנויות של קריאה, בתחום של הלימודים וההישגים האקדמאיים.
ידוע שילדים הסובלים מדיסלקציה נוטים להשיג ציונים נמוכים יותר, ללא התאמה לרמת האינטליגנציה שלהם, הם מתקשים בדרך כלל בטווח רחב של תחומי לימוד, ונמנעים מקריאה לצורך למידה עצמית. לאחרונה גם גוברת המודעות להשלכות הרגשיות שעשויות להיות לדיסלקציה.
הפגיעה בביטחון ובדימוי העצמי, תחושות התסכול והייאוש, וגם מצבים עמוקים יותר של דיכאון וחרדה, נעשים מוכרים יותר ויותר לאנשים העוסקים בתחום.
היבט נוסף של דיסלקציה הוא ההשפעה על העולם החברתי של הילדים. חשוב לציין, שלא מדובר כאן בהשפעה ישירה. כלומר, דיסלקציה היא לא הפרעת תקשורת ולא הפרעה חברתית. לילדים אין מניעה מהסתגלות חברתית תקינה, ואין להם שום לקות בתחום.
אך לקות הלמידה עצמה, על השלכותיה, עלולה ליצור עבור הילדים התמודדויות חברתיות קשות, שמצריכות כוחות התמודדות, שלא בהכרח יש להם. התוצאה הסופית עלולה להיות פגיעה חברתית.
השפעות חברתיות של דיסלקציה
ההשפעות החברתיות שיש לדיסלקציה על ילדים מגיעות משני כיוונים. ראשית, התייחסותה של החברה בכלל וחברת הילדים בפרט לילדים הסובלים מקושי מסויים, או בכלל ילדים עם חריגות כלשהי. שנית, התייחסותם של הילדים לעצמם, והדרך בה הם מעמידים עצמם מול העולם החברתי.
התייחסות סביבתית
למרות הניסיונות החינוכיים העיקשים ללמד ילדים לקבל את האחר והשונה, עדיין במרבית שכבות האוכלוסייה, חריגות מתקבלת בחשדנות וספקנות. אמנם דיסלקציה היא לקות למידה נפוצה ומוכרת, וההתייחסות אליה מקבלת ומבינה יותר, אך עדיין ילדים עשויים לראות ילד איטי יותר ומתקשה יותר, ולסמן אותו כילד חריג.
סיוע מיוחד או הקלות שהילד מקבל בגלל הדיסלקציה, מסמנים אותו פעם נוספת כ"שונה". לילדים לא תמיד קל לקבל את מה ששונה ולא מוכר (ובעצם, גם למבוגרים). הם עשויים להתרחק מאותו ילד, להמנע מחברתו, ולא להיענות לניסיונותיו להתקרב. הילדים לא יגידו, בדרך כלל, שהם לא רוצים להיות חברים של הילד עם לקות הלמידה.
הם יאמרו שהילד טיפש, לא נחמד, מגעיל וכד'. אין לזה הסבר פשוט, הילדים נרתעים ממה שלא מוכר להם ומוצאים "תירוצים" אותם הם מצליחים לתמלל.
ילדים עם דיסלקציה מקבלים מסביבת המבוגרים התייחסות מיוחדת. התייחסות שלילית ומזלזלת בקושי עלולה "להדביק" גם את הילדים בסביבה, שלומדים מהדוגמא הרעה ומחקים. התייחסות של עזרה וסיוע, לעומת זאת, עלולה לשים את הילדים בעמדה של חלשים ונזקקים, וכך הם הופכים לכר נח יותר להפגנות כח ומעמד.
התייחסות עצמית
ילדים עם דיסלקציה עלולים לחוות כישלונות וקשיים רבים בחייהם, בעיקר בכל מה שקשור לבית הספר. כאשר תחושת התסכול והפגיעה בדימוי העצמי ובביטחון הם משמעותיים, הם יוכללו גם על ההתנהגות החברתית של הילדים.
זאת אומרת, שילדים עם דימוי עצמי פגוע משדרים לעולם שהם לא חושבים שהם ראויים להתייחסות ולקשר חברתי. הם מתרחקים ממרכז האירועים, בוחרים בעמדה פסיבית יותר, ונעשים פחות בולטים.
הצד השני של המטבע
חשוב מאוד לציין, שבעשורים האחרונים הפכה הדיסלקציה ללקות למידה מוכרת ומחובקת. פחות ופחות ילדים מתביישים להצהיר שהם סובלים מלקות למידה, ואפילו להפך- ילדים מתגאים בממצאי האיבחונים שלהם. ה"יציאה מארון לקויות הלמידה", מעלה את המודעות לקושי, מאפשרת לילדים יותר תמיכה וסיוע, מה שמפחית את הכשלונות ואת התסכול.
ילדים שיודעים שיש להם לקות למידה, ושהם עושים מאמץ על מנת להתמודד איתה, מצליחים טוב יותר גם להתפנות לעיסוקים ולמשימות חברתיות.
ככל שהמבוגרים והמחנכים מדגישים יותר את לקות הלמידה כקושי ספציפי בלימודים, כך הסיכוי של ילדים לפרוח בתחומים אחרים, ובתחום החברתי בפרט, עולה.
