אפס. זהו אחוז הילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז. כך סבורים מומחים. הם מאמינים שהטיפול בילדים שאובחנו עם לקויות למידה באופן המשפיע עליהם בהיבטים של טווח קשב קצר וחוסר יכולת להתמקד, מוביל למסקנה אחת: ADHD אינה אלא אוסף תסמינים, ולא מחלה או הפרעה בפני עצמה.
מספר אבחנות ה-ADHD גדל בשנים האחרונות פשוט משום שרופאים אינם מצליחים לחקור עמוק מספיק, ולתשאל את הילדים והוריהם לגבי נושאי בריאות קשורים, והיות ו-ADHD הפך לטרנד, נוצר מלכוד אבחנות. מה שמורים מבקשים כיום, ולמרבה הצער גם הורים רבים, הוא את הדרך הקלה לגרום לילדים לשבת ולשתוק, ולכן הם סומכים על טיפולים תרופתיים כגון ריטלין, שיעשו את העבודה.
השפעות תרופות ADHD
התרופות הנקבעות להפרעות קשב וריכוז הן ממריצים מסוכנים וממכרים, ואין לקבוע אותן בפזיזות כזו. כך, למשל, הניו יורק פוסט מדווח שאחד מתשעה ילדים מתויג כיום עם ADHD, ושני שלישים מהילדים מקבלים ממריצים.
מומחים סבורים ש-ADHD היא תירוץ נהדר, שכן האבחון המהיר מסייע להגיע בקלות למטרת הטיפול התרופתי. בנוסף, קיים אלמנט אטרקטיבי באבחנת ADHD, במיוחד בקרב מבוגרים, שנוטים להסכים עם הקביעה לפיה לקויות הלמידה שלהם, או חוסר היכולת שלהם להתרכז, נובעים למעשה מסיבה מוכרת ורשמית. כלומר, זה לא שהם באמת שכחנים או לא יודעים לכתוב או לא מסוגלים לקרוא. יש להם הפרעה מוכרת וידועה! כעת כל שנותר הוא לחפש את התרופה. או נכון יותר הסם.
ולמה לא להסכים לקביעה נוחה זו?
אם ילד מתקשה להתרכז, או שהוא מעט היפראקטיבי, היכולת להגדיר תסמינים אלו בשם מאגד, פותרת את הצורך לחקור את הבעיות יותר לעומק. זהו ביטוי כוללני למדי, החוסך לרופאים זמן אבחון.
אך לא קיימת סיבה אמיתית לכרוך את כל הילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז ומלקויות למידה, תחת הגדרת אבחון אחידה. קיימים גורמים אחרים המובילים ילדים לסבול מחוסר ריכוז ולקויות למידה.
נכון שכאוכלוסיה, הסחות הדעת גבוהות כיום יותר מתמיד, אך אין פירוש הדבר שכל ילד שאינו מצליח להתרכז או ללמוד היטב, זקוק לתרופות. מומחים רבים מאמינים כיום שההגדרה המקובלת ביותר ל-ADHD הייתה צריכה להתעדכן מזמן.
המקור להגדרת ADHD
בשנת 1937, ד"ר צ'ארלס בראדלי גילה שילדים המציגים תסמיני הפרעות קשב, הגיבו היטב לטיפול בממריץ בנזדרין, ותסמינים אלו התחילו להיות מוגדרים כ"הפרעה". זמן קצר לאחר מכן, הגילוי של ברדלי הוביל את הקהילה הרפואית להתחיל לתייג ילדים הסובלים מתסמינים אלו, כבעלי תפקוד מוחי מינימאלי, ורופאים טיפלו בהם עם ממריצים כגון ריטלין.
בשנים שחלפו מאז, ההגדרה השתנתה פעמים רבות, וה-DSM, המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי לאבחון, סיווג בשנת 1980 את ההגדרה הנוכחית שנקראת ADHD. אך ללא קשר להגדרה, מטופלים קיבלו גרסאות שונות של תרופות ממריצות המחפות על התסמינים. ניתן היה לצפות שלאחר עשרות שנות התקדמות במדעי המוח, ניתן יהיה להתקדם אף מבחינת החשיבה בנושא זה.
כיום, המהדורה החמישית של ה-DSM קובעת שאם ילד מפגין חמישה תסמינים בלבד, מתוך 18 התסמינים האפשריים, יש לאבחן אותו עם ADHD. רשימת התסמינים המלאה מטרידה ביותר, שכן ילדים רבים מתקשים עם יכולת ארגון או נוטים לאבד דברים, לשכוח משימות, לחוות הסחות דעת, או להיכשל בתשומת לב מוקפדת לפרטים. תחת קריטריונים סובייקטיביים אלו, ניתן בקלות לקבוע שכל האוכלוסייה סובלת מהפרעות קשב וריכוז.