לקויות למידה והפרעות קשב הפכו לאחת מהתופעות הנפוצות ביותר בתקופתנו. משרד החינוך יצא בהכרזה דרמטית, אשר בה הוא מודיע על שינוי תבניתי מחשבתי בהתייחסות לתופעות אלו כאשר האבחונים לזיהוי לקויות למידה או הפרעות קשב יתבצעו בתוך בית הספר, ועל חשבון או מטעם משרד החינוך.
באופן כזה, לא רק שיתאפשר לתלמידים אבחון במחיר זניח עד אפסי, אלא גם מסגרת קרובה ואובייקטיבית יותר במהלך האבחון, נטולת האספקט הכלכלי אשר עמו ההורים צריכים להתמודד מול מכונים פרטיים.
עם זאת, עולה שאלה קריטית בנוגע למהלך זה – כיצד עולה הצורך לאבחון לקויות הלמידה והפרעות הקשב בקרב גילאים אלו, ברמה כזו שמשרד החינוך מרגיש צורך להתערב? האם הדבר אכן מבשר על שינוי פרדיגמטי בהתייחסות אל התלמיד בלימודיו, קשייו וצרכיו? ובעצם, כיצד ניתן להתייחס לכל עלו מבחינת מיומנויות למידה והצורך בחינוך?
העלייה הגבוהה בלקויות למידה והפרעות קשב במשק
עם השנים, מתגלה כי יותר ויותר צעירים, בני נוער ואפילו ילדים בגילאי הגן סובלים מהפרעות קשב ולקויות למידה. כיצד מתאפשר כי תופעה זו נפוצה כל כך בימינו, אך כמעט והייתה זניחה עד מינורית בעבר? כיצד ניתן להסביר כי התופעה בישראל מזנקת משנה לשנה מבחינת היקפה, אך במדינות אחרות כגון צרפת הינה מינורית עד כמעט לא-קיימת? לו היה מדובר בתופעה כלל-עולמית, ייתכן והיה אפשר לדבר על מובנים של אי-ידיעה או הכרה בבעיה בעבר, אך מאחר ורואים שינוי מהותי בין מדינות מערביות מפותחות בעניין זה, אין זו שאלה לבטלה.
משרד החינוך, אשר בתור האחראי על חינוכם של ילדי ישראל גם הינו אחד הגורמים העיקריים (דרך מוסדות הלימוד) בהפניות לאבחונים של לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז, החליט לפתח יוזמה מהותית כדי להקל למשפחות הנזקקות בהתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז של ילדי המשפחה.
במהלך מהותי, הוחלט שעד שנת 2022 יוכנסו אל תוך מערכת החינוך ומוסדותיה גורמי אבחון אשר ייקלו הן מבחינה פרקטית והן מבחינה כלכלית על תהליכי האבחון עבור תלמידים הזקוקים לכך. במילים אחרות, לא רק שמערכת החינוך תפנה לאבחונים, היא גם תספק אותם בפועל.
הקשר בין לקויות למידה והפרעות קשב לאופני הלמידה ומערכת החינוך
באופן זה, אומנם יחסכו ממשפחות עלויות המוערכות בסדרי גודל של 1,000-4,000 ₪ בגין הוצאות על אבחונים, הכשרת מיומנויות וטיפולים שונים, אך נשאלת השאלה האם מהלך זה אכן עומד לטובתו של הילד.
לאורך השנים, ישנה עלייה בכמות בני הנוער והילדים הזקוקים לאבחון. כאמור, אותם ילדים ונערים נשלחים לאבחונים אלו, על פי רוב דרך משרד החינוך על נגזרותיו. באופן זה, למעשה מזוהה הילד כבעייתי או פוטנציאלי להפרעות אלו בגין היחסיות הבית-ספרית, במילים אחרות – בגין התרחיש המתקיים בבית הספר.
התלמיד מפריע באופן קבוע, אינו מרוכז, אינו מסוגל להגיב או לקרוא, אינו רוצה להשתתף, מביע קשיים וכדומה – אלו הן אינדיקציות ראשוניות המאפשרות לתהות על בעיות שונות. אחת השאלות שיש לשאול, היא האם העלייה באחוזי לקויות הלמידה והפרעות הקשב בריכוז אכן נובעת או משתייכת אל התלמיד – המהווה ללא ספק צד אחד ביחסיות הזו.
אך הצד השני ביחסיות הינו אופן הלימוד, המערכת עצמה, תצורת הלימודים, וכדומה. במילים אחרות, נשאלת השאלה האם מערכת החינוך מתאימה עצמה לצרכי התלמידים.
אפשר לבחון זאת גם בצורה אחרת: אם אחוז התלמידים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז או לקויות למידה כל כך גבוה, ועולה עם השנים, האם זה מעיד על נורמליזציה של הבעיה (קרי – העלאה במודעות), או האם הדבר מעיד על התדרדרות מערכת החינוך בהתאמתה לצרכי התלמידים בדורות האחרונים (קרי – חוסר התפתחות בהתאמה למה שאמור להיות "נורמלי").
הפתרון של מערכת החינוך, אם כן, מצטייר כסוג של פלסטר: גם נזהה, גם נאבחן, וגם נודיע לכם מה הבעיה שלכם. אך האם מערכת החינוך מתייחסת לבעיה? באותם אופנים שמדינות מערביות כגון צרפת בחרה להתמודד? מערכת חינוך שבה תופעות אלו זניחות?
מבחינה זו, נשאלת השאלה אם הסרת המכונים הפרטיים (אשר ללא ספק יש להם אינטרס כלכלי, אך לפחות מדובר בגורם יחסית אובייקטיבי) – לא תהווה עוד נקודת זינוק לאחוזי הסובלים מהפרעות קשב וריכוז או לקויות למידה, בשל אי התאמתם למערכת החינוך או בשל אי התאמתה של מערכת החינוך לזמנים המודרניים וההתפתחויות הקיימות. בעוד כל אלו שאלות טובות וחשובות, את התשובות עליהן נאלץ להמתין ולבחון לאורך השנים הקרובות.
