דיסלקציה הינה לקות למידה, אשר עשויה להתבטא באופנים שונים ובדרגות שונות של קושי. על פי רוב, אין מדובר בהפרעה הפוגעת במנת המשכל, כי אם רק בביצועים של מטלות כגון קריאה, כתיבה, ביצועי למידה בחשבון.
לאחר שנים שבהן לא היה די מידע בכדי להבין מהי בדיוק הסיבה לדיסלקציה, מה גורם לה, הגיע מחקר פורץ דרך שסוף כל סוף מספק את המענה. בשלב זה, ניתן לקוות שעם הזמן ניתן יהיה להיעזר בתובנות החדשות בכדי לספק דרכי התמודדות חדשות ואולי אפילו אמצעים יעילים לשיפורים התפקוד של תלמידים ושל סטודנטים בוגרים.
המוח פחות גמיש
עד כה, הערכה הרווחת בקרב מדענים מובילים הייתה שדיסלקציה נובעת מלקות בתפקוד הנוירולוגי במוח. אך הערכה כללית זו לא היתרגמה לסיבה קונקרטית המביאה להופעת הלקות בקרב חלק מהאנשים (ובאחרים – לא).
אחד מיוזמי המחקר פורץ הדרך, פרופ' טיילור מאוניברסיטת בוסטון, מספר כי התגלה שבקרב בעלי דיסלקציה קיימת ירידה ביכולת ההסתגלות והגמישות של המוח. הגמישות המוחית, הנחוצה במיוחד כדי לסגל למידה מורכבת נשענת על היכולת להבין חזרתיות.
במהלך המחקר התברר כי העובדה שהמוח של דיסלקטיים גמיש פחות מזה של אחרים עשויה להפריע בתפקודים שונים, לפחות לכאורה. עם זאת, בדרך כלל הירידה בתפקוד לא לובשת אופי משמעותי מחוץ להקשר של למידה בבית הספר. במטלות אחרות מתגלה כי המוח מסוגל לפצות על הקושי, אולם בתפקודים כגון קריאה או כתיבה, תפקודים שנחשבים למסובכים, קיים קושי לסגל מנגנוני פיצוי.
הסתגלות וחזרתיות
מה עומד בבסיס התגלית של המחקר החדש? החוקרים ביצוע סריקות בקרב נחקרים רבים, באמצעות MRI. לנחקרים הוצגו פריטים שונים כגון תמונות ותצלומים וכן מילים ומשפטים. המטרה הייתה לבדוק כיצד מגיב המוח לאותם הגירויים והאם יש שוני בין אלה שזוהו כדיסלקטיים ואלו שלא. התברר כי יש הבדל מהותי בתפקוד המוח בין שתי הקבוצות השונות.
בקרב נבדקים שאינם דיסלקטיים, התברר כי יש משמעות להופעתו החוזרת ונשנית של אותו הגירוי. המוח מסתגל ולומד להכיר את אותו הגירוי בצורה טובה יותר, כאשר הוא מופיע בפעם השנייה, השלישית וכן הלאה. בקרב בעלי לקות הלמידה – המצב שונה. אצלם, גם כאשר אותו הגירוי מופיע יותר מפעם אחת, הרי שהמוח מתקשה להפיק מכך את התועלת המצופה. המוח איננו מסתגל להבין את הגירוי ולקלוט אותו טוב יותר, גם כאשר הוא מופיע באופן החוזר ונשנה.
הנוירונים לא מגיבים כמצופה
מומחים ללמידה מספרים כי המנגנון שעוזר לנו ללמוד, ובפרט כאשר מדובר בפעולות כגון לקרוא ולכתוב, הינו תרגול. כאשר גירוי, מילה, משפט וכדומה יופיע בפעם הראשונה, נוצר בסיס ללמידה. הבסיס הזה לובש צורה ממשית כאשר אותו הגירוי יופיע פעם נוספת ואחריה – עוד פעם ועוד פעם.
בעלי דיסלקציה אינם נהנים מיכולת למידה זו. הנוירונים (תאי העצב) אינם מגיבים באופן המצופה כאשר גירוי, אותו הקלט החושי, יופיע שוב ושוב. המוח לא מצליח "להבין" שגירוי המוצג לפניו מוכר וכך, למעשה מתבצע עיבוד מוחי הדומה לזה המבוצע ביחס למידע חדש לחלוטין.
החוקרים מציינים כי תפקודים גבוהים כגון למידת קריאה או כתיבה הינם מאוחרים באבולוציה האנושית. משום כך, תפקוד נוירולוגי של דיסלקטיים למעשה לא התפתח מבחינה אבולוציונית בדומה לתפקודים בסיסיים יותר שהתפתחו היטב.
לכן, למשל קליטת השפה בדיבור, איננה נפגעת בקרב לקויי למידה בעוד שקליטה של אותה השפה כפי שהיא מובעת בצורה גרפית, בכתיבה או קריאה, נעשית בצורה פחות מושלמת ועם יותר קשיים. עם פרסומו של המחקר, נמסר כי כעת נותר לחתור למציאת מנגנון טיפולי אפקטיביים.
